כמה עובדות על הר הכרמל
בכרמל צמחייה עשירה, המורכבת ברובה מחורש ים-תיכוני. בעבר חיו באזור מינים רבים של חיות בר אך כתוצאה מהתיישבות מואצת של בני האדם, חלה הידלדלות באוכלוסיית בעלי החיים. בשנים האחרונות נעשים מאמצים להחזיר את בעלי החיים לסביבתם הטבעית בהר.

תאריך: יום ג’ 16/9/2008
המראה: עוספייה
נחיתה: פארק הקישון
משך הטיסה02:15
גובה טיסה מירבי: 3000 רגל מעל פני הים


סיפור היום

אחת הטיסות המאולתרות של המסע, בעודי מסתמך על ההשערה כי בגובה הרב של הכרמל אוכל למצוא רוחות צפוניות עד צפון-מערביות.

אנו חוזרים לדליית-אל-כרמל, ממשיכים לעוספייה ומוצאים מעין חנייה בין עצים. נהיה כבר מאוחר ואני עדיין חושש להמריא. ערפילי הבוקר עדיין קיימים אך מתפוגגים לאיטם, כך היה נראה לפחות באותו רגע. הוחלט על ניפוח הכדור וטיסה לכיוון אליקים או יוקנעם לאורך המורדות הדרום מזרחיים של הכרמל. לפני ההמראה אני מופתע, מעולם לא חששתי מטיסה כמו מהטיסה הזו אך דבר אחד קטן הרגיע אותי מאד. רגע לפני ההמראה דרור תופס את הבת שלו, בת 10 בערך וזורק אותה לתוך הסל. “דרור”, אמרתי, “לא נראה לי שכדאי היום, אתה ואני יודעים שיהיה קשה לצאת מהטיסה הזו בשלום מוחלט”. “אני סומך עליך”, הוא עונה, “אתה תגיע ליעד בשלום, כמו תמיד, כמו בכל יום”. אני ממריא עם הפתעה קטנה ואחריות גדולה מתמיד, העונה לשם תמר. ההמראה חלקה והנה יערות הכרמל נפרשים תחתינו ועליהם שט צילו של הכדור הענק, שנראה כה קטן על הקרקע. הירוק האינסופי, גודלם הבלתי-נתפס של העצים. מראות כאלה לא שיערתי שאראה דווקא אצלנו, במדינת ישראל. לתמר הקטנה אין מושג למה הכניס אותה אביה. היא נהנית, עסוקה בצילום הנופים ומדי פעם מוציאה מילה מהפה. המהירות והכיוון טובים לנו והטיסה מתקדמת יפה.

אנו חוצים את דליית-אל-כרמל ולפתע ערפל כבד שוטף את העמקים ומתוכו ניתן לראות רק את ראשי ההרים. צוות הקרקע מדווח בקשר כי ככל שהם יורדים לכיוון העמק, הערפל נהיה כבד יותר. אני מתחיל לדאוג ומודיע על מצבי לבקר. אני אומר לו שכרגע אין ברירות ואני חייב להמשיך בטיסה מעל הערפל, מחפש מקום עם אפשרות לנחיתה או ממתין שהוא יתפוגג. לפתע מופיע שדה חקלאי, ממש מתנה מאלוהים! אמנם שדה זרוע ומעובד אבל כרגע אין לנו אפשרויות אחרות. אף-על-פי שהשדה מגודר, ביצעתי את הנחיתה המדויקת בחיי ונחתתי בדיוק במרכזו. לאחר טיסה של 40 דקות והמתנה של 15 דקות בשדה, אני מחליט להמשיך את הטיסה מפני שהערפל כמעט ונעלם כליל. היציאה מהשדה אינה פשוטה אך עוברת בשלום. כיוון הרוח השתנה מעט ואנו נעים מזרחה.

עלייה קטנה בגובה מביאה אותנו לרכב על רוח צפונית שמייצרת מהירות מסחררת. אני מנמיך בחזרה והנה מופיע העמק, רחוק באופק אבל ניתן כבר להרגיש אותו מתקרב. מרוב התרגשות אני מחליט לגלוש על מורדות ההר מזרחה לכיוון הבקעה, בין יגור ליקנעם. ההתרגשות וההתעלמות המוחלטת מספרי התיאוריה מובילה אותנו למערבולת הנוצרת ממש בקצה ההר, בנקודה בה הקרקע מתחילה לרדת אל העמק בצורה תלולה ביותר. הכדור משנה כיוון ומתחיל לנוע לכיוון צלע ההר! אני מטפס בחזרה בכדי למנוע התנגשות עם ההר – תהליך שהוסיף כ-25 דקות בלתי מתוכננות לטיסה.

כבר מתחיל להיות מאוחר וחם ובדיוק ברגע שהכל נראה לקראת סיום ואנו מתקדמים שוב לעבר העמק, הכדור מתחיל לטפס לבדו לגובה רב, “תרמיקה?”, שואל איתמר, “תרמיקה!”, אני עונה. השעה כבר שמונה ושלושים בבוקר והיום חם. אני מביט בטמפרטורת האוויר בתוך המעטפת והיא צונחת לה בעוד הבלון עדיין מטפס במהירות רבה. אני מחמם את האוויר בכל זאת בכדי למנוע קריסה של המעטפת ובראשי דבר אחד כרגע, אשתי הממתינה לי בבית ותמר הקטנה שאיתי בסל. בגובה רב אני מצליח לצאת מהשפעת התרמיקה.

פתאום הטלפון מצלצל, “אתה בתוך השטח של בסיס רמת דויד”, אומרת גברת צעירה ועצבנית. “אני לא”, עניתי, “אני ממש על הגבול ואני נוחת עוד 10 דקות. להתראות”, אמרתי בביטחון. נראה שהיא הבינה. הנחיתה בשדה מול המורדות הייתה רכה וקלה מתמיד. צוות הקרקע מופיע בליווי משטרתי, אך חששותי מתבדות כשמסתבר שהם בסך הכל עודכנו אודות הטיסה שלנו ובאו להצטלם בצל הכדור ולעזור בקיפולו.