כמה עובדות על אגם הכנרת
אגם הכנרת הוא אחד משלושת מקורות המים העיקריים של ישראל. בעבר שימשו מי הכנרת בעיקר להשקיה וחקלאות, ובשלב מאוחר יותר הופנו מי האגם גם לצריכה ביתית. מלבד היותה מקור מים חשוב, בכנרת וסביבתה אתרי תיירות ונופש רבים, איזורי דיג ונקודות עניין אנושיות ודתיות.

תאריך טיסה יום ב’ 15/9/2008
המראה: חוף האון
נחיה
עין פורייה
משך הטיסה02:00
גובה טיסה מירבי: 1800 רגל מעל פני הים

 

סיפור היום

בבואי לתכנן את חציית הכינרת מחוף לחוף, התבססתי על עיקרון אחד פשוט, אותו עקרון הפועל בכל חוף, בכל מקום בעולם: מוקדם בבוקר, כאשר טמפרטורת המים גבוהה מזו של הקרקע, זורם האוויר הסמוך לקרקע מהיבשה לכיוון הים. כתוצאה מהפרשי לחצים שנוצרים בתהליך זה, זורם האוויר שבגובה בדיוק לכיוון ההפוך, קרי, מהים ליבשה – ובכך נוצרת תנועה מעגלית באזור החוף. תופעה זו מתרחשת באופן מובהק בשעות הבוקר המוקדמות. מכיוון שהכינרת היא גוף מים גדול וסביבו קרקע מוצקה תופעת הזרימה המעגלית מתרחשת בכל חופי הכינרת, בכל נקודה סביב האגם.

החלטתי לנצל את העובדה שמוקדם בבוקר הרוח הסמוכה לקרקע נעה לכיוון מרכז הכינרת, בעוד בגובה נעה היא בדיוק בכיוון ההפוך. התוכנית שלי היום היא להמריא מחוף אחד, לטוס נמוך ככל האפשר עד לעצירת תנועה מוחלטת (שצפויה להתרחש במרכז האגם), ואז לעלות לגובה ולתפוס את הזרם החוזר שיביא אותנו אל החוף ממול. כאשר הצגתי את הרעיון לרשות שדות התעופה לא העמקתי בתיאוריה אלא ציינתי שיהיה לי צוות קרקע ימי, למקרה שאני טועה בחישוביי (בסופו של דבר באמת היתה שם סירה אחת, אך זו היתה רק סירת תיירים שעשתה לנו שלום והסתובבה והתרחקה בדיוק ברגע בו היינו בטוחים שאנחנו קרובים לנחיתת חירום במים).

את הבוקר התחלנו במצב רוח מרומם. זו הטיסה השנייה למסע וכולם להוטים. מה יקרה היום? זו אחת הטיסות המורכבות מבחינת תכנון. האם נצליח לצלוח את הכינרת? מהיכן נמריא? לאחר מספר בדיקות באמצעות בלוני הליום קטנים החלטנו לנסוע לחוף האון. גיל וכפיר טענו שיש מקום טוב לניפוח הבלון שמצאו ערב הטיסה בסיור שטח מקדים שביצעו בזמן שאני הייתי עסוק עם המחשב שלי בדברים אחרים. ללא ספק זהו צוות מקצועי. אמנם היה להם קשה למצוא את המקום שוב בבוקר, אך כשמצאו הסתבר שהמקום מתאים בצורה מושלמת. הקפה מוכן, הכדור מנופח, שי מבקש שנמתין בכדי שיוכל להתקדם לעבר החוף כדי לצלם אותנו נכנסים מעבר לגבול המים, פנימה לאגם.

את חלקה הראשון של הטיסה העברנו ב”משחקים” על-גבי רוחות מעגליות בחוף הדרום-מזרחי ולאחר מכן התחלנו את הצליחה עצמה, בהתאם לתוכנית שהוזכרה קודם. הכניסה אל האגם דרמטית. מצאתי את עצמי שר בלי סיבה “הו כינרת שלי… הו כינרת שלי…”. הצוות אומר שתמיד אני עושה דברים מוזרים, ואני כרגיל מכחיש. הפעם הוידאו טופס אותי על חם.

לטוס מעל גוף מים גדול כמו הכנרת זו חוויה די מבלבלת. המים זזים כל הזמן ואין ממש דרך טובה לקבוע כיוון התקדמות על פי השוואה בין תזוזת הסל יחסית למים, כפי שנהוג בטיסה מעל קרקע. תחילה אני בוחן את כיוון הגלים הקטנים בהשוואה לחוף, מצוף או אי מזדמן (למרבה הצער יש כיום איים רבים בכינרת). נקודות ציון אלה עוזרות לי לקבל אמת מידה לגבי מרחק הסל ביחס למים וביחס לחוף.

אנו מצליחים להבחין בדגים רבים בטיסה נמוכה. אני מבקש מאיתמר להרים את הציוד שלו ולתלותו במקום גבוה, למקרה שניגע קלות במים. הוא מציית מיד. גיל, שציפה לטיסה זו לא פחות ממני, מצלם גם הוא ואינו מפסיק להתפעל וממלמל ביטויי השתאות כמו “מליון דולר…”, “אטרקציה מטורפת…”, “אוהאוווו…”, “וואו” ועוד.

הגענו למרכז האגם, עצירה מוחלטת של התנועה. כעת אנחנו מטפסים על-פי התוכנית ומחפשים תנועה לכיוון היבשה. אנחנו תופסים רוח שנעה בתנועה מעגלית, בצורת קשת המקבילה לקו החוף, ולא מצליחים להתקדם החוצה לכיוון חוף. אני שם לב שכבר שרפתי יותר מדי זמן ויותר מדי גז. אם לא אנקוט בפעולה חדשה כעת, דבר לא ישתנה ונמצא עצמנו במים בעוד 30 דקות לערך. כפיר ושאר האנשים שעל הקרקע ממתינים בשדה מתאים לנחיתה כבר הרבה זמן, והוא נאלץ להביט בנו נאבקים בנסיון לחלץ עצמנו לכיוון היבשה ללא הצלחה. לאיתמר יש דרך טובה להתמודד עם הפחד: הוא פשוט מסתתר מאחורי המצלמה ומדמיין שהוא באיזה סטודיו והכל קורה ב”כאילו”.
החלטתי לטפס לגובה, וקצת יותר, ועוד קצת –והנה, האגם הקסום נענה לתפילותינו: התיאוריה עובדת כמתוכנן ובגובה של 1800 רגל אנו מוצאים את הכיוון הרצוי, הזרם החוזר אל החוף מתחיל לסחוף את הכדור לכיוון היבשה.

לאחר פספוס שדה אחד שהיה נראה מתאים, נותרו שתי אפשרויות בלבד: נחיתה על סלעים בסמוך למים, על קו החוף, או בתוך מטע תמרים צעיר. בחרתי במטע התמרים. בדיוק מפתיע מיקמתי את הסל בין מספר עצי תמר צעירים, הכדור התייצב – אבל מה עושים עכשיו? מעטפת הכדור הפורח היא גדולה מאוד ונדרש מקום לריקון וקיפול – מקום שלא היה לנו בין העצים. מייד עלה במוחי רעיון לקפל הכדור כלפי מטה, מעל הסל, בצעדים קטנים. לבסוף הרעיון הצליח ובמקום ליצור את ה”נקניק” הרגיל של קיפול המעטפת, יצרנו מין גוש, שנכנס לסל די בקלות. אחד הדברים החשובים במקצוע שלי הוא לבחון את המצב בקפידה, לקבל החלטה ולבצע אותה עד הסוף על הצד הטוב ביותר.

שמחים ונרגשים יצאנו מן המטע לאחר תיקון חור קטן במעטפת בערך בגודל של זרת. בעודנו מקפלים את הציוד עולות בי מחשבות על טיסה כזו כאשר מלווים אותנו המונים בשחייה וסירות קטנות, צליחה מושלמת מן האוויר ועל פני המים. זו יכולה להיות הרמוניה משגעת.
ועכשיו מה? קפיצה די גדולה ואנו מוצאים עצמנו מנווטים בדרך להרפתקה נוספת – יערות הכרמל. סיור מקדים בשטח הוא חובה. דרור חברי מספר לי על משטח שהוא מכיר בסמוך לכלא דמון. אז לשם אני נוסע ומתעמת עם מנהל הכלא שאוסר עליי לצלם תוך כדי שיחה איתו ומבקש את המצלמה לידיו. לקח לי כמה רגעים להסכים. לאחר זמן מה של שיחה אם המאבטחים, הפרשים ומנהל הכלא אני מבין כי אם אני ממריא משם ובטעות עובר מעל הכלא נשלפים לעברנו רובים ללא מחשבה שנייה.

החלטנו לוותר ולחפש מקום בדליית-אל-כרמל, אך גם שם לא מצאנו מקום מרווח מספיק – הכל נראה קטן וצפוף מידי. העייפות והערב יורדים עלינו ואנחנו מחליטים לחפש מקום להעביר את הלילה. כפיר מצביע על המפה ואמר “כאן נראה לי מקום טוב” אנו נוסעים לעבר המטרה ומגיעים ליעד. איזה יעד? יעד-לא-יעד, יער מפחיד וחשוך, אין אפילו סימן או שלט, סתם שביל כניסה לתוך יער מלא בשועלים ולך תדע מה עוד. נראה כאילו נוח הכלב יודע מה עוד. היום גיליתי שנוח איננו סתם עוד כלב ביתי, הוא מתבגר תוך כדי המסע והופך לכלב שמירה מדופלם. כל הלילה הוא רץ סביבנו במעגלים בעודנו מפוחדים בתוך אוהלינו, כשהוא מבריח חיות בר מכל פינה. רק בשביל הלילה הזה היה שווה לכולנו להיגרר עם נוח במשך כל המסע.